גמרא בבא מציעא

בסוגיה בבבא-מציעא דף ט, א משמע שהוכרעה הלכה שמשיכת בהמה לא תועיל כדי לקנות את הכלים שעליה. רש"י הוציא שם מהפשטות הזו מכיוון שבסוגיה במסכת עבודה זרה משמע שמשיכת בהמה מועילה לקנות את הכלים שעליה.

בב"מ דף ק משמע שבפרה שילדה ואין ידוע מתי - המוכר והקונה יחלקו את הולד - רק לשיטת סומכוס. המפרשים הקשו שהרמב"ם פסק כחכמים אך הביא את דין החלוקה. מדיוק דברי הרמב"ם משמע - שהוא מבאר את הסוגיה באופן אחר שקשור למחלוקת הסוגיות בהבנת קנין משיכה.

בב"מ דף ט מבואר שרכוב קונה ברה"ר מצד קנין משיכה. הרי"ף פסק שמשיכה קונה רק בסימטה - כתולדת קנין חצר; ולפיכך הוא השמיט את דין רכוב ברה"ר. הרמב"ם פסק שמשיכה קונה בסימטה ומצד שני רכוב קונה ברה"ר. לרמב"ם משיכה פועלת כתולדת קנין חזקה ויש לו סיוע ממשנה בקידושין שהרי"ף השמיט.

הסוגיה בב"מ דף ט, א חידשה, שאם אחד מושך גמל ואחד מנהיג אותו - רק המושך קנה. הרמב"ם הביא דין זה רק בהלכות מציאה, מפני שהוא נקט שזה דין מיוחד בקנייני מציאה שנלמדים מקנייני הגנב. לשיטתו, מציאה נקנית במשיכה ברה"ר - למרות שאין קונים שם במכירה.

בסוגיה בב"מ דף י' מובאת דרשה ולפיה גנב קונה באמצעות חצירו שנחשבת "ידו", וכך פסק הרמב"ם בפרוש המשנה. אולם בהלכותיו הוא חזר בו ופסק כסוגיה בסנהדרין דף פ"ה ש"ידו" של הגנב - הכוונה ל"שליטתו", וכסוגיה בכתובות דף ל"א. יש כמה נפק"מ למחלוקת זו.

סוגית הגמרא ושיטת הרמב"ם; הרשב"א והמאירי מקשים על הרמב"ם; הנמוק"י והב"ח מיישבים דברי הרמב"ם; קושית מרן הגר"א שפירא על הב"ח; הסבר מרן הגר"א שפירא בשיטת הרמב"ם; יישוב הגר"א שפירא לקושית המאירי על הרמב"ם.

רשי והרמבם סבורים שמשמעות הבטוי "אודויי אודי ליה" אינה הודאת בעל דין רגילה. שיטתם מבוססת על הסוגיה בבבא בתרא - שם משמעות הבטוי הזה היא הסכמה ולא הודאה.

ברמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ז הלכה כ"ה קיימים קשיים מרובים. לראשונים היתה גרסה אחרת ברמב"ם והיא מופיעה בכתבי-היד העתיקים; וכך מיושבים הקשיים.

הרמב"ם למד מהירושלמי - שהפטור משבועה ב"מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו" - קיים רק כאשר התובע בא מלכתחילה עם טענה מבוררת. אך כאשר הטענה אינה מבוררת, למרות שיש סכום שהנתבע ישלם ממה-נפשך - אין פטור משבועה על השאר.

הסוגיה בב"מ חידשה שגם הודאה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועת התורה, אך מפשטות הסוגיה במסכת שבועות משמע שדווקא כפירה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועה התורה. הרמב"ם פסק כסוגיה במסכת שבועות; ולפיכך הוא מבדיל בין שבועת הפקדון לבין שבועת העדות; ובין כפירה בשעבוד לבין הודאה בשעבוד.